ביאור שטיינזלץ על בבא קמא ס״ג

1 דהא שהרי כל חד וחד אחד ואחד מן הפרטים המנויים כאן כלל ופרט וכלל באפי נפשיה דרשינן ליה בפני עצמו אנו דורשים אותו ומכל אחד למדים לסוג מסויים של דברים הדומים לו, ואין למדים מכל הפרטים כאחד. וכיון שכך, נמצא שבעלי החיים המנויים שם יש בהם צד משותף אחד — שנבלתם מטמאה במגע ובמשא אבל עופות לא!

2 ודוחים: אם כן, נכתוב רחמנא שתכתוב התורה ברשימת בעלי החיים רק חד פרטא פרט אחד והייתי לומד ממנו הגדרה זו — כל שנבלתו מטמאה, ואין בכלל זה עופות. וכיון שריבתה התורה בפרטים הרי זה להרבות בעניינים ובסוגים נוספים של בעלי חיים, ובכלל זה עופות.

3 ומקשים על כך: הי איזה פרט מרשימת הפרטים נכתוב רחמנא תכתוב התורה? אי כתב רחמנא אילו היתה כותבת התורה כפרט "שור" בלבד, הוה אמינא הייתי אומר כי רק דבר הקרב לגבי מזבח כקרבן — אין כן הריהו בכלל כפל, ואילו דבר שאין קרב לגבי מזבח — לא. וכן, אי כתב רחמנא אילו היתה כותבת התורה רק "חמור", הוה אמינא הייתי אומר כי רק דבר הקדוש בבכורה — אין כן הריהו בכלל כפל, שכן יש קדושה לפטר רחם של חמור, ואולם דבר שאין קדוש בבכורה — לא!

4 אמרי אומרים בתשובה לכך: אם כן נכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק "שור" ו"חמור", "שה" למה לי? שמע מינה למד מכאן, מייתור זה, לאתויי להביא לרבות גם עופות.

5 ומקשים עוד: ואימא ואמור כי למדנו מריבוי זה לאתויי להביא רק עופות טהורים, דומיא בדומה לשה שיש בנבלתו טומאה, ואף בנבלת עופות טהורים יש טומאה מסויימת, שכן נבלת העוף הטהור מטמא בגדים אבית בבית הבליעה, שאם בלע אדם מנבלת העוף הטהור הרי הוא נטמא ומטמא בגדים, אבל עופות טמאים דלית בהו שאין בהם טומאה במותם כלל, שלא מטמאי מטמאים בגדים אבית בבית הבליעה, לא יהיה בהם דין כפל! ומשיבים: "כל" הכתוב בפסוק זה "על כל דבר פשע", לשון ריבויא ריבוי הוא, ואם כן, אין כאן לימוד בדרך של כלל ופרט וכלל הבא ללמד על מה שהוא כעין הפרט, אלא יש כאן לימוד אחר בדרך של ריבוי ומיעוט, ולפי מידת לימוד זו כל הדברים השייכים בדרך כלשהי לענין המדובר נלמדים מלשון הריבוי, ובכלל זה לענייננו כל בעלי החיים, ואף עופות טמאים, שאף הם בכלל דין כפל.

6 ומקשים: וכל היכא דכתב מקום שנאמר בו "כל" לשון ריבויא ריבוי הוא? והא והרי גבי אצל מעשר שני, שאת דמיו מעלים לירושלים וקונים בהם דברים למאכל, דכתיב שנאמר בו "כל", וקא דרשינן ליה ואנו דורשים אותו בדרך לימוד של כלל ופרט ולא בדרך לימוד של ריבוי.

7 דתניא שכן שנינו בברייתא: על הכתוב "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך" דברים יד, כו דורשים: "ונתת ההכסף בכל אשר תאוה נפשך" — הרי זה כלל, "בבקר ובצאן וביין ובשכר" — הרי זה פרט, "ובכל אשר תשאלך נפשך" — חזר וכלל, הרי זה כלל ופרט וכלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, אי אין אתה דן אלא כעין הפרט, ומכאן למדים: מה הפרט מפורש שהוא פרי מפרי, כלומר, דבר שהוא עצמו תוצר של פרי, כגון יין הנעשה מן הענבים, וגידולי קרקע, כלומר, דבר שבעיקרו גדל או ניזון מן הקרקע, אף כל הדברים שאפשר לקנות בכסף מעשר שני צריכים להיות פרי מפרי וגידולי קרקע, ונמצא שהמלה "כל" "בכל אשר תאוה נפשך" משמשת ללימוד בדרך כלל ופרט וכלל!

8 אמרי אומרים בתשובה לכך: יש לחלק בין המקרים, "בכל" הרי הוא לשון כללא כלל, ואילו "כל" לשון ריבויא ריבוי הוא. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור ותרץ באופן אחר: לשון "כל" — כללא כלל הוא כרגיל, מיהו אולם "כל" דהכא שנאמר כאן, בענין תשלומי כפל, לשון ריבויא ריבוי הוא.

9 וראיה לדבר: מכדי כתיב מעיקרא הלוא נאמר מתחילה בתחילת אותה פרשיה כלל ופרט וכלל, דכתיב שנאמר שמות כב, ו: "כי יתן איש אל רעהו" — הרי זה כלל, "כסף או כלים" — פרט, "לשמר" — הדר חזר וכלל,

10 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי האי פסוק זה שאנו עוסקים בו, "על כל דבר פשע" שמות כב ח, נמי גם כן לדרך לימוד של כלל ופרט הוא דאתא שבא, אם כן נכתוב רחמנא להני פרטי גבי האיך שתכתוב התורה את הפרטים הללו, שור חמור וכו' אצל אותם כלל ופרט וכלל האמורים בתחילה, ואם כן הכתוב הנוסף "על כל דבר פשע" למה לי? שמע מינה למד מכאן כי "כל" זה לשון ריבויא ריבוי הוא, וכיון שריבוי הוא — הרי הוא מרבה את כל בעלי החיים, ואף שאינם ממש כעין הפרט.

11 ושואלים: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר שלשון "כל דבר פשע "לשון ריבויא ריבוי היא, כל הני פרטי הפרטים הללו, שור, חמור, שה, שלמה, למה לי? כי בדרך לימוד זו פרטים אלה באים למעט מן הריבוי, ומה הם באים למעט? ומשיבים: חד אחד מהם בא למעוטי למעט קרקע, וחד למעוטי ואחד למעט עבדים, וחד למעוטי ואחד למעט שטרות, ו"שלמה" הכתובה שם באה למעוטי למעט דבר שאינו מסויים, שאינו מוגדר במידותיו ובגבולותיו, ומה שנאמר "על כל אבדה" בא ללמדנו לכ פי שאמר ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב

12 באבידה, שמצא אבידה ואינו רוצה להשיב אותה וטוען בשקר שנגנבה ממנו — אף הוא משלם תשלומי כפל, שנאמר: "על כל אבדה אשר יאמר" שמות כב, ח.

13 תנן התם שנינו במשנה שם: אמר המפקיד למחזיק הפקדון: היכן פקדוני? אמר ליה לו: אבד. אמר המפקיד: משביעך אני שאכן אבד ממך, ואמר מחזיק הפקדון: אמן, והרי זה כקבלת שבועה על עצמו, ולבסוף העדים מעידים אותו, את מחזיק הפקדון, שאכלו, כלומר, שלקחו לעצמו והשתמש באותו פקדון — משלם את הקרן. אם הודה על פי עצמו בלא עדים — הרי זה משלם קרן וחומש חמישית נוסף לכך כקנס, ומביא קרבן אשם גזילות על חטאו בגניבה ראה ויקרא ה, כ–כו.

14 אמר המפקיד לנפקד: היכן פקדוני? אמר לו: נגנב. אמר לו המפקיד: משביעך אני שאכן נגנב ממך, ואמר הנפקד: אמן, והעדים מעידים אותו שהוא עצמו גנבו — הרי זה משלם תשלומי כפל. אם הודה מעצמו בלא עדים שהוא גנבו — משלם רק קרן וחומש ואשם. עד כאן לשון המשנה.

15 ומעירים: קתני מיהא שנה על כל פנים בטוען טענת גנב שמשלם תשלומי כפל, אבל בטוען טענת אבד — לא משלם תשלומי כפל. ועוד שנה: ואפילו טוען טענת גנב רק בשבועה הוא שמשלם תשלומי כפל, אבל שלא בשבועה שאם כיחש ולא נשבע לשקר על כך — אינו משלם תשלומי כפל.

16 ושואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו, מה המקור בתורה לחלוקת הדינים הללו? ומסבירים: דתנו רבנן ששנו חכמים על הכתוב "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש אם ימצא הגנב ישלם שנים" שמות כב, ו — בטוען טענת גנב ונמצא לבסוף שהוא עצמו הגנב. הכתוב מדבר ודנים בדבר:

17 אתה אומר כי בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, או אינו אלא בגנב עצמו? ועל כך משיבים: כשהוא אומר בהמשך אותו כתוב "אם לא ימצא הגנב" שמות כב, ז משמע כי בטוען טענת גנב הכתוב מדבר, שאין גנב אחר בנמצא, כדברי הנפקד, אלא הוא עצמו גנבו, ואף האמור מקודם הריהו בטוען טענת גנב.

18 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: "אם ימצא הגנב" — בגנב עצמו הכתוב מדבר. ודנים בדבר: אתה אומר בגנב עצמו, או אינו אלא בטוען טענת גנב? לכך משיבים: כשהוא אומר בהמשך "אם לא ימצא הגנב" — הרי טוען טענת גנב אמור, הא הרי מה אני מקיים "אם ימצא הגנב" — בגנב עצמו הכתוב מדבר.

19 ומעירים: אף שנחלקו הברייתות בפירוש מה שנאמר "אם ימצא הגנב", אם בגנב עצמו אם בטוען טענת גנב נאמרו הדברים, דכולי עלמא מיהת לדעת הכל על כל פנים מה שנאמר "אם לא ימצא הגנב" בטוען טענת גנב כתיב נאמר, ויש לשאול: מאי משמע מה המשמעות, כיצד נובע הדבר מן הכתובים? אמר רבא, כך יש להבין: "אם לא ימצא" כמה כמו שאמר, אלא יתברר שהוא עצמו גנבו — הרי זה ישלם שנים. עד כאן בבירור מקור הדין שהטוען טענת גנב חייב בכפל.

20 ומעתה פונים לדיון השני: מנלן מניין לנו שחיוב כפל זה הוא דווקא כאשר היה בשבועה?

21 ומשיבים: דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר בכתוב "ונקרב בעל הבית אל האלהים" שמות כב, ז, כוונתו — שיבוא לשבועה. ויש לדון: אתה אומר שהכוונה שיבוא לשבועה או אינו אלא שיבוא לדין? על כך יש להשיב כי נלמד מגזירה שווה, נאמר שליחות יד למטה בהמשך הפרשה "שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". שמות כב, י, ונאמר שליחות יד למעלה בענייננו "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו". שמות כב, ז, מה להלן הכוונה היא בשבועה, שכן נאמר במפורש בכתוב, אף כאן לשבועה.

22 ודנים בברייתות שהובאו: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר, הברייתא השניה, כי חד פסוק אחד "אם ימצא" נדרש בגנב, וחד ואחד "אם לא ימצא" בטוען טענת גנב — היינו דכתיבי תרי קראי זהו הטעם שנאמרו שני כתובים, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר, הברייתא הראשונה, כי תרוייהו שניהם שני הפסוקים עוסקים בטוען טענת גנב, תרי קראי שני כתובים לאותו דבר למה לי? הלא די היה באחד!

23 אמרי אומרים: יש טעם בדבר, חד למעוטי פסוק אחד מאלה בא למעט ולהדגיש שמדובר רק בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת אבד.

24 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר חד פסוק אחד מדבר בגנב, וחד ואחד בטוען טענת גנב, שלא מייתר מיותר מעתה שום פסוק, למעוטי למעט טענת אבד מנא ליה מניין לו? ומשיבים: ממה שיכול היה לומר "אם לא ימצא גנב" ונאמר "הגנב", הרי זה להדגיש: דווקא הטוען טענת גנב הוא המשלם כפל, ולא הטוען טענה אחרת כגון טענת אבידה.

25 ושואלים: ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר, הברייתא הראשונה, כי תרוייהו שניהם שני הכתובים מדברים בטוען טענת גנב, שמיעט ליה לו הכתוב בכך טוען טענת אבד, הריבוי של "גנב" "הגנב" מאי דריש ביה מה הוא דורש בו, למד ממנו?

26 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך כי מבעי ליה צריך לו ריבוי זה לכ פי שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון — משלם תשלומי כפל, ואם טבח ומכר — אף משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

27 ושואלים: למאן דאמר לדעת מי שאומר כי חד פסוק אחד מדבר בגנב וחד ואחד בטוען טענת גנב, דהאי שריבוי זה "גנב" "הגנב" אפקיה הוציא אותו ודרש בו למעוטי למעט טענת אבד, הלכה זו של ר' חייא בר אבא לחייבו אף ארבעה וחמישה אם טבח או מכר מנא ליה מניין לו?

28 ומשיבים: אמר יכול היה לומר לך שלימוד זה הקישא היקש הוא שבסמיכות הכתובים מקיש הכתוב גנב לטוען טענת גנב, ומוסיפים: וגם אם מצד הסברה אין הדברים דומים לגמרי זה לזה והיה מקום לשאול על היקש זה, הכלל הוא שאין משיבין על הקישא היקש.

29 ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר כי חד פסוק אחד בגנב וחד ואחד בטוען טענת גנב — שפיר יפה, אלא למאן דאמר תרוייהו לדעת מי שאומר ששניהם עוסקים בטוען טענת גנב, גנב עצמו שמשלם כפל מנא ליה מניין לו?

30 וכי תימא ליתי ואם תאמר שיבוא, יילמד הדבר בקל וחומר מטוען טענת גנב, ונאמר כך: אם רק טוען טענה זו חייב, גנב עצמו כל שכן שחייב בכפל וארבעה וחמישה. ואולם אם קל וחומר הוא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ויש לדון בו כבכל דיני קל וחומר, שהדבר שנלמד מקל וחומר אינו יכול להיות חמור יותר מהמלמד עצמו, ואם כן נאמר: מה להלן בטוען טענת גנב שהוא המלמד הרי חיוב זה הוא דווקא בשבועה של שקר — אף כאן הגנב לא יתחייב אלא בשבועה!

31 ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד, לו הדבר מדתנא דבי ממה ששנה החכם מבית מדרשו של חזקיה, דתנא דבי שכן שנה החכם מבית מדרשו של חזקיה על הפסוק האמור בגנב "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם" שמות כב, ג: יאמר הכתוב שור וגניבה והכל בכלל, ומפני מה נמנו כל הפרטים האחרים חמור, שה?

32 על כך יש להשיב: אילו היה כתוב כך הייתי אומר: מה הפרט מפורש — שור שהוא דבר הקרב לגבי מזבח, אף כל דבר הקרב לגבי מזבח חייב עליו הגנב תשלומי כפל, מה יש לך להביא להוסיף מדיוק זה — שה, שאף הוא קרב לגבי מזבח, אבל דברים אחרים אינם בכלל "גניבה",